נתן אדלסבורג: להשיב לחיים סיפור ליטאי שהשואה לא הצליחה למחוק

תמיד הייתי מרותק לסיפור המשפחתי שלי ולשורשים שמהם באתי. אני נכד לשני ניצולי שואה מצד אבי, וכמי שגדל בקהילה יהודית, שמעתי רבות על מה שעבר על העם היהודי – ועל מה שהצליח לשרוד ולהתגבר עליו.

הייתי קרוב במיוחד לסבתי מצד אבי, גיטה אדלסבורג, שקראתי לה ״סבתא״. היא גדלה בווילקובישקיס שבליטא ושרדה את השואה לאחר שנכלאה בגטו קובנה. במהלך צעדה לכיוון פולין הצילה אותה משפחה פולנית. למרבה הפלא, אני עדיין בקשר עם אותה משפחה עד היום.

בסופו של דבר הגיעה סבתי לארצות הברית, שם נולד אבי, ובהמשך עברה לישראל. אבל ליטא המשיכה להיות נוכחת בחיי המשפחה שלנו, גם בדברים הקטנים.

בכל פעם שביקרתי אצלה, מגיל ארבע ועד לפטירתה, היא הייתה מכינה לנו מאכלים ליטאיים. אני עדיין זוכר את הטעם, המראה והתחושה של הארוחות האלה. אפילו הכנו ספר מתכונים משפחתי עם המתכונים שלה.

למה דווקא ליטא?

הקשר של סבתי לליטא היה מורכב. היא גורשה רק משום שהייתה יהודייה, ואחרי המלחמה היה לה קשה מאוד להשלים עם מה שקרה שם. למעשה, היא נהגה לומר שהיא פולנייה, אף שנולדה בליטא.

אני מודה שאילו סבתי הייתה יודעת שהיום עברתי הליך להשבת האזרחות הליטאית, היא כנראה הייתה מפרשת זאת אחרת – ואולי אפילו לא הייתה מסכימה עם ההחלטה.

אבל כנציג הדור השלישי, אני רואה את הדברים מזווית שונה לחלוטין.

כיהודי שחי היום, חשוב לי מאוד להתחבר לשורשים שלנו. במובן מסוים, קבלת האזרחות הליטאית היא הדרך שלי לומר שהנאצים לא הצליחו. המשפחה שלי עדיין כאן. ועכשיו, דורות אחר כך, אנחנו יכולים לשוב ולהיות חלק מהקהילה הליטאית.

כבר הייתה לי אזרחות פולנית דרך סבי, כך שלא עשיתי זאת רק כדי לקבל גישה לאיחוד האירופי. רציתי באמת ובתמים לחדש את הקשר עם ליטא.

ורציתי את הקשר הזה גם בשביל ילדיי.

עקבתי גם אחרי עבודתו של ראלף סלינגר בישראל, שמשפחתו, כמו שלי, הגיעה מווילקובישקיס. באתר שהקדיש למורשת היהודית של העיר הוא אסף תצלומים וסיפורים ותיעד את ביקוריו במקום. עבודתו נתנה לי השראה לחקור לעומק את שורשיי הליטאיים.

רוב ניצולי השואה כבר אינם איתנו. זכיתי להכיר את סבתי מקרוב, אבל ילדיי לא יזכו לחוויה הזאת. האזרחות הליטאית מעניקה להם קשר ישיר לעברם – ואני מקווה שגם סיבה לבקר בליטא, ללמוד את ההיסטוריה שלה ולהבין מאין הגיעה משפחתם.

לבתי אפילו ניתן השם העברי גיטה, על שם סבתי. ההיסטוריה המשפחתית תמיד הייתה דבר מוחשי מאוד עבורי.

ואז התחילה עבודת הבילוש האמיתית

כשהתחלתי לבדוק את האפשרות לקבל אזרחות ליטאית, מצאתי את IN IURE באינטרנט. הם בלטו בזכות המוניטין שלהם ובזכות הנכונות לטפל בתיק על בסיס שכר טרחה המותנה בהצלחה. מבחינתי הסיכון הכספי היה נמוך מאוד: אם לא נצליח, לא אשלם את שכר הטרחה שסוכם עבור ההצלחה.

זה היה חשוב, משום שהתיק שלי בהחלט לא היה פשוט.

התהליך כולו נמשך יותר משלוש שנים. במבט לאחור הייתי מתאר אותו כמהנה, מאתגר, מרגש ומעניין – וככזה שדרש המון סבלנות.

בהתחלה היה צורך להשיג את כל המסמכים הרשמיים ואת אישורי האפוסטיל, תהליך שעלול להימשך זמן רב. למזלי מצאתי את E.Z.T.R Corp, ארגון המסייע למשפחות יהודיות ולא-יהודיות ברחבי העולם בהשגת מסמכים ובשירותים דומים.

אחר כך הגיעו ההמתנה – ולמען האמת גם עבודת בילוש מרשימה במיוחד.

IN IURE מצאו רישומי הצבעה ליטאיים ומסמכים נוספים על משפחתי שמעולם לא הצלחנו לאתר בעצמנו.

אבל האתגר הגדול ביותר היה לשחזר את רישום הלידה הליטאי של סבתי.

במסמכים שלה הופיעו סתירות משמעותיות, ובהן תאריך לידה שונה ואזכורים של פולין במקום ליטא. אבל הייתה לכך סיבה. אחרי המלחמה היא רצתה להישאר עם החברים שאיתם שרדה בפולין, ובאותה תקופה מחנה העקורים הגדול ביותר היה בלודז׳. לכן ציינה במסמכיה שהיא פולנייה, משום שלא רצתה להישלח בחזרה לליטא.

בסופו של דבר גם ההחלטה הזאת הפכה לחלק מהסיפור המשפחתי שלנו. היא נשארה בפולין, פגשה את סבי – וכמו שאני אוהב לומר, בזכות זה אני כאן.

לכן היינו צריכים להוכיח מי היא באמת, היכן נולדה ומדוע הפרטים במסמכים המאוחרים שלה היו שונים.

החקירה הובילה אותנו עמוק אל ההיסטוריה המשפחתית, כולל מסמכים הקשורים לבעלה הראשון. במהלך השואה היא איבדה גם את בעלה וגם ילד, ובכל זאת מצאה איכשהו את הכוח לבנות מחדש את חייה ואת משפחתה.

ב-IN IURE אמרו לי שמעולם לא טיפלו במקרה שבו הפער בין תאריכי הלידה המתועדים של אדם היה גדול כל כך.

ובכל זאת, בסופו של דבר הצלחנו להוכיח את העובדות.

זה היה רגע עצום עבורי.

הרגשתי שאני בשליחות להשיב למשפחתי את סיפורה.

שלוש שנים – והמון שאלות

לאורך כל התהליך הפגינו דאיניוס אמברזאיטיס וצוות IN IURE התמדה יוצאת דופן. ליאנה גריגוריאן הייתה אשת הקשר העיקרית שלי, ואיכשהו נשארה סבלנית מול כל השאלות שלי – גם כשכנראה היו קצת מציקות או חזרו על עצמן.

היו שיחות בוואטסאפ, תיאום פגישות פשוט, שאלות בלתי פוסקות מצדי, וגם תקופות ארוכות שבהן פשוט לא נותר מה לעשות מלבד לחכות.

מה שהרשים אותי יותר מכול היה הנחישות.

מעולם לא הייתה ודאות של מאה אחוז שנצליח בתיק הזה. למעשה, במקום אחר כבר אמרו לי שכנראה לא אצליח, פשוט משום שלא היו לנו מספיק מסמכים.

אבל IN IURE לא ויתרו.

הם מצאו מסמכים על משפחתי שלא ראינו מעולם, התמודדו עם הסתירות והמשיכו לפעול כדי לבסס את התיק.

אחרי יותר משלוש שנים, הם הצליחו.

ואז הגיע האימייל

כשסוף סוף הגיע האימייל מדאיניוס, הייתי מאושר עד הגג. לא האמנתי שהתהליך באמת הסתיים.

וזו לא הייתה רק האזרחות שלי. גם ילדיי קיבלו עכשיו את החיבור הזה.

קבענו במהירות תור בקונסוליה הליטאית בניו יורק, ואשתי הפתיעה אותנו כשהביאה דגלי ליטא. הילדים התלהבו מהם – במיוחד מהצבעים.

הצוות בקונסוליה קיבל אותנו בחום יוצא דופן. הם נתנו לילדים ספרים על ליטא וגילו סבלנות מרשימה כלפי התאומים בני השש שלנו והילד בן השלוש שהתרוצצו במשרד!

פתאום, משהו שהתחיל בסיפורה של סבתי בווילקובישקיס, שרד את השואה, חצה יבשות והמשיך להתקיים בזיכרונות ובמתכונים המשפחתיים – הפך למשהו מוחשי גם עבור הדור הבא במשפחתנו.

מה משמעות האזרחות הליטאית עבורי היום?

היא מסמלת הזדמנות וקשר משפחתי.

כמובן, ילדיי נהנים כעת גם מהאפשרויות שמעניקה אזרחות של האיחוד האירופי ומחופש התנועה. אבל עבורי המשמעות עמוקה הרבה יותר.

היא סוגרת פרק אחד בהיסטוריה המשפחתית שלנו, ובו בזמן פותחת פרק חדש.

מובן שלמשפחות יהודיות מחוץ לאירופה יש לעיתים קרובות יחס מורכב למקומות שמהם הגיעו משפחותיהן, בשל מה שהתרחש שם. הייתי רוצה להיות חלק מבניית מערכת יחסים אחרת כיום – כזו המבוססת על למידה, חיבור וקשרים חדשים.

אני כבר מחכה להביא את ילדיי לליטא בשנה-שנתיים הקרובות, להראות להם מאין הגיעה משפחתם ולהמשיך לטפח את הקשר הזה.

וכבר שמתי לב שנראה שאין בניו יורק מסעדה ליטאית ייעודית.

אולי יום אחד אוכל לעזור לשנות גם את זה.

העצה שלי למי שרק מתחיל

היו סבלניים. שמרו על סדר וארגון. הקשיבו היטב למה שצוות IN IURE מבקש מכם – הם מקפידים מאוד על הפרטים – והשיבו כשנדרש מכם מידע.

והבינו שזה עשוי להיות מסע.

יכולים להיות עיכובים, קשיים ותפניות בלתי צפויות. אצלי זה נמשך יותר משלוש שנים. חשוב להתמיד.

אבל הייתי אומר גם: אל תחכו.

כשנציגיכם מבקשים מכם מידע, השיבו להם. עזרו לתהליך להתקדם. העולם משתנה, אירופה משתנה, וגם ההליכים הביורוקרטיים משתנים. הדרישות עשויות להפוך למורכבות יותר, ומה שאפשרי היום עלול לדרוש בעתיד יותר זמן או יותר מאמץ.

אי אפשר לדעת איך ייראה התהליך בעוד כמה שנים.

לכן, אם חשוב לכם להתחבר מחדש לחלק הזה של ההיסטוריה המשפחתית שלכם, התחילו עכשיו. ככל שתתחילו מוקדם יותר, כך ייטב.